עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה?

מכירים את זה שספורטאי נמנע מלהתחרות או חושש לעלות נגד יריב מסויים? או כדורסלן שמפחד לקחת את הזריקה האחרונה ומעדיף למסור? ומנגד אותם ספורטאי קלאצ' שיחכו לרגעים המכריעים והמלחיצים כדי לזרוק את הכדור האחרון, אותם ספורטאים שמצפים לתחרות ולאתגרים שיגיעו. מה מבדיל בין אותם ספורטאים? כמה מילים על תיאוריה מעניינת בנושא. 

תיאוריית הצורך בהישג (Need achievement theory), מדגימה כיצד גורמים אישיותיים ומצביים (רמת הקושי של התחרות ומידת החשיבות) עשויים לנבא התנהגות של ספורטאי בתחרות. לפי התיאוריה, מבחינה אישיותית ישנם 2 צרכים בסיסיים: 

• ספורטאים ששואפים להצלחה- מה שמניע אותם הוא לחוש גאווה. ולכן, הם ישאפו לקחת חלק בתחרויות מאתגרות. הם אלו שמפגינים יכולת ביצוע גבוהה ב money time.
• ספורטאים שמפחדים מכישלון- אשר רוצים להימנע מתחושת הבושה והאכזבה. כתוצאה מכך, הם יחפשו משימות קלות, בעלי סיכוי הצלחה גבוהים או משימות קשות מאוד שהפסד בהן הוא משהו שמתקבל על הדעת. הפחד מכישלון מוביל להימנעות ולתקיעות ובאופן פרדוסקלי פוגע באותם ספורטאים להתקדם ולהגשים את המטרות שהם עובדים קשה עבורם.

בשונה מאימון, בתחרות יש את האלמנט של חוסר וודאות ושליטה לגבי העתיד, האם אצליח לתפקד טוב בזמן לחץ? איך היריב שלי ישחק? מה יגידו עלי במידה ואפסיד? חווית ההפסד יכולה להביא איתה תחושות של בושה ואכזבה. ניתן להסכים, כי ספורטאי שמונע מהפחד להיכשל- לאורך זמן התנהגות שכזו תוביל לבינוניות ולחוסר הגשמה. בסופו של דבר, נרצה לעודד ספורטאים לפעול מתוך הצורך לחוש גאווה. 

אשתף אתכם במספר תובנות שלי בנושא:

• יצירת אווירה מנטלית חיובית - המאמן והסביבה נותנים הרגשה שמותר לנסות ולטעות, מותר להפסיד- התוצאה לא תשפיע על האופן שבו תופסים אותך בקבוצה.* לפרגן על מאמץ ולא רק על תוצאה- לעודד את הספורטאי לעשות את המקסימום בהכנה, הדרך שעשינו היא החשובה. 
• עשיית פעולות שנותנות לנו חווית שליטה - מיקוד במה שבשליטתנו ובחוזקות שלנו. מה כן ניתן לעשות כדי להגיע הכי מוכנים שאפשר לפני תחרות?
• הגדרה מחדש של המונחים הצלחה וכישלון- הצלחה וכישלון הם לא שחור או לבן, הם נמצאים על רצף. הצלחה היא לא בהכרח זכיה במדליה וכישלון הוא הפסד בתחרות.

 ולסיכום, אל תשכחו.. "אתה מחטיא 100% מהזריקות שאתה לא לוקח" (מייקל ג'ורדן)

מקווה שלקחתם משהו לדרך שלכם :)