"לא הייתי מרוצה ממי שאני, חשבתי על עצמי רק כשחיין, ולא כבן אנוש, לא כאדם" (מייקל פלפס, בסרט משקל הזהב)

לאחרונה, קראתי פוסטים רבים הקשורים לסרט משקל הזהב. סרט שמעלה למודעות את הצד הפחות יפה של הישגיות בספורט, את מחירי התובענות של העיסוק בספורט,  ובמיוחד- על ההשלכות של היום שאחרי, כשאין חלומות להשיג, מי אנחנו מעבר להיותנו ספורטאים? אני חושבת שאחד הגורמים המרכזיים לאותם קשיים נפשיים שמתוארים בסרט, הוא העובדה שהם לא עברו תהליך גיבוש זהות רגיל. כדי להיות ספורטאי מצטיין ברמות הגבוהות ביותר, נדרשת טוטאליות ומחויבות לדרך, ולכן העיסוק בספורט מביא איתו ויתורים והקרבה (טיולים, מפגשים עם חברים). מחקרים גם מראים כי ככל שספורטאי מזוהה עם הזהות הספורטיבית שלו, כך הוא יגיב בקיצוניות יותר לאירועים שליליים (פציעה, ניפוי מהקבוצה וכו'). הסיבה לכך היא שהערך העצמי מבוסס רובו ככולו על התפקיד הזה, וכך גם תחושת המסוגלות, המשמעות לחייהם- מסתמכים על היותם ספורטאים. מה קורה כאשר הם נכשלים, נפצעים, הקריירה נגמרת? הם יכולים פתאום למצוא את עצמם שואלים, כפי שמעידים הספורטאים בסרט, "בשביל מה אני בעצם קם בבוקר?".

ולמרות זאת, אנחנו גם מכירים את היתרונות של הספורט. עבורי, הספורט הוא כלי לביטוי והגשמה עצמית. העיסוק בספורט לימד אותי ערכים חיוביים של משמעת, השקעה, התמדה, ניהול זמן, ובעיקר- איך להתמודד עם לחצים, תסכולים ואכזבות. ללא ספק, החוויות הצלחה בספורט- נתנו לי ביטחון גם בתחומים אחרים. אני חושבת שהמסקנה היא לעודד DUAL CAREERE- השקעה ככל הניתן בתחומים נוספים מעבר לספורט. אני מאמינה שחלק מהתפקיד של פסיכולוגים, הורים, מאמנים- הוא לעודד את הספורטאי במהלך הקריירה לעסוק בתחומים נוספים ולא רק להתמקד בהיבט המנטלי של ביצועים בתחרות.

כתבה בנושא: https://mobile.mako.co.il/news-channel12...

מקווה שלקחתם משהו לדרך שלכם :)